איך מצאנו את עצמנו עוזבים הכל ועוברים לקראוון קטן ומתחילים מסע חדש.
השלוש שנים המטורפות בחיי

הרבה דברים השתנו בשנה שלנו על גלגלים.

יש משפטים שהולכים איתי שבועות. מישהו זורק משהו, בכלל תוך כדי מחמאה, כבדרך אגב, ויוצר ליקוי חמה כבד באור המחשבות הקדוש שלי לימים שלמים

אפשר לאמר שאני מנפגעי הקורונה למרות שאיני חש שכך הוא הדבר. אפשר לאמר שאני מהנפגעים האנושים ביותר שהותירה אחריה הקורונה, למרות שלפעמים אני חושב שאני בר מזל מאין כמוהו.

אז... הכל התחיל כמו כל ההתחלות- ברעיון... מחשבה... סוג של חלום... לנסות צורת חיים אחרת. צורת חיים שמאפשרת לנו להיות קרוב יותר לטבע. להשיל מעלינו חפצים מיותרים, קירות של בטון, מותרות ונוחות שהורגלנו אליהם, לטובת חיים פשוטים, בהם אנחנו רק עוד צד בתוך ה

כבר זמן מה שעוברות בי מחשבות לשים את המסע שהתחלנו לצעוד בו במילים... למילים יש את הכוח גם לעבד את החוויה, וגם להנכיח אותה על הדף, אולי משהו באפשרות לחלוק את החוויה הזאת עם אחרים מייצר עוד סוג של מפגש עם העולם,

רקפת וסיימון הם השכנים הזמניים שלי בחניון לילה בהר איתן, מעל מעיינות הסטף. כשראיתי את הקרוואן שלהם חונה לידי, חשתי הקלה. אני לא לבד ביער. אצל הקרוואניסטים מסתבר שהכל זמני.

לאחר מספר לילות בבדידות מזהרת במדבר, וטיולים רגליים בהם הנשימה והנשמה נעתקות מרוב יופי, ואין למי
צמאתי לחברה אנושית ונסעתי אל חוות כרם שיזף, של ידידי צור שיזף לצעוק "וואו, איזה יופי"

בבוקר, לאחר מפגש מרהיב עם הדולפינים של חוף קצ"א, הרגשתי בר מזל, שזה דרגה אחת מתחת לכל יכול בסולם האגו.

לפני שבוע בדיוק, בשביעי לספטמבר, חל יום הולדת 63 שלי. הפעם קניתי לעצמי מתנה משמעותית שאני מפנטז עליה כבר זמן רב. קניתי לי קרוואן.