יומן מסע- שבוע 51
הרבה דברים השתנו בשנה שלנו על גלגלים.
בהתחלה היינו מרבים לברוח בעזרת הרכב הקטן למציאות שהשארנו מאחור. קפצנו לבקר לחברים ומשפחה מידי שבוע, הלכנו לסרטים ומסעדות, השארנו את שי בתוך מסגרת והאמנו שחובה עלינו להמשיך לבנות יציבות וקריירה. לאט, בקצב עונות השנה, למדנו להיות נינוחים עם החריגות שלנו. עם השבועות שחלפו השלמנו עם המחשבה שאנחנו מתקיימים מחוץ לקירות, למרוץ, למשחק ולכללים.
שמחנו בצורה אקספוננציאלית על כך שהמרנו את זמן העבודה שנשרף על תשלומי שכר דירה וחשבונות בפנאי לשיפוץ הבית שלנו. מקצב 'קיפול' החפצים לקראת תנועה שירד ממעל לשעה לפחות מעשרים דקות. התלהבנו מהאפשרות להתנתק בבוקר מנוף אחד ולגלות אחד חדש בערב. הצורך הכבד 'לפנק' את עצמנו על חיים שלא רצינו לחיות, להסתלק מהקשיים שלהם, הוחלף ביכולת לזהות ולהתרגש בפשטות ממה שיש. התנתקנו מהדעות והחוקים של העולם שסביבנו והתחלנו להנות מהשמש הטובה, מהצל המקל, מקריאה, ממשחק ובעיקר ממוזיקה.
בכל בוקר כשאני מתעורר, עוד לפני צחצוח השיניים, אני מפעיל מוזיקה שתנגן ברקע. מבחינתי, יום שמתחיל בשיר הוא כבר אחד טוב. הצלילים מוציאים את שי מהמיטה בצעדי ריקוד, מעניקים לשנינו טון ומקצב בריא להתאוששות, ומאפשרים לנו לקבל את ההתעוררות בהקשבה. תמיד אהבתי לנגן שירים, לשדר לעולם פס קול, אבל מעולם לא היה לי קהל נפלא ונאמן כמו שי.
היא מקשיבה אדוקה. מאזינה בשמחה למוזיקה בשפות שונות ובסגנונות מורכבים. גם כשנדמה לי שהיא עסוקה בציור או משחק אני שומע אותה מזמזמת לעצמה בשקט. מדי פעם היא מרימה ראש ושואלת מה הפירוש של 'ברדיו החלפון של הגשש' או 'כנשיקת טבחת' או 'הלומי פטישוני כסף סמויים' והלב שלי עולה על גדותיו.
במהלך היום היא הופכת כל ערימת חול וסלע לבמה ופוצחת במופע סוער מול הרוח. נכנסת בחופשיות קלילה למרחב זמן וחלל משלה ומציגה את עצמה. לא מפחדת להשתטות, לצרוח במלוא גרון ולהיות הילדה שהיא במלוא הדרה.
לאורך היום אני יושב בנחת וצופה בה שרה ורוקדת לעננים -
מלמל בלי קול תודה יוקדת שזכיתי לחיות מעט על גלגלים.
