מפחד לדחף
כל-כך הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבה מצאתי את הפניות בחיים ובלב לשבת ולכתוב...
כל -כך הרבה קרה בזמן הזה...
כן, איזו תקופה זו הייתה...
אפשר לומר שפגשתי הרבה מהפחדים שהיו לי לפני שיצאתי למסע הזה,
זכיתי לראות אותם מתממשים וגם חולפים דרכי.... וזכיתי לראות את עצמי חולפת בתוכם...
ומגלה שוב שפחד וחשש- מייצרים מחסומים שקיימים רק בתוכנו.
ושאם, הופכים את הפחד לדחף, ולא נותנים לו לשתק אותנו (כך אומר תמיד האיש שלי) אפשר להתפתח וללמוד ממנו דברים נפלאים.
תמיד החזקתי בראשי את המחשבה שיום אחד אעבור לחיים על גלגלים, אבל חששתי להתמודד עם הצעד הזה לבד. התפעול הטכני, שרותי קומפוסט, גנרטור, להיתקע באמצע שומקום לבד.... כל מיני "שדים" ששכנעו אותי לחכות ולעשות את הצעד בזוג.... וכך עשיתי.
עוד אחד מהפחדים שהיו לי לפני המעבר- החורף... הקור, הבוץ, הרטיבות... איך עוברים את החורף בתנאים כל-כך שונים מההרגלים של הנוחות שבחיינו....
אז בינתיים הגיע החורף, ובתוך שנת הקורונה המטורפת הזו- נוצר מצב שבשיא של החורף- האיש שלי נתקע בחו"ל מבלי יכולת לחזור לארץ. וכך מצאתי את עצמי, באמצע "שומקום", בחורף הקשוח (ואוההו, קשוח), לבד עם הילד חופש שלי... ובתוך כל זה- סגר, אין גן, יש עבודה, הרבה גשם וסופות, בין לבין הנחל עולה ואין מעבר... מנסים להחזיר את האיש... השדה סגור, טיסות מתבטלות.... חוסר וודאות משגע...
ואני ... אני מג'נגלת בין כל הטרוף, בין כל מה שהפחיד והפך למציאות...
ומגלה שאני יכולה לה!!!
מרוקנת את השירותים, יוצאת בגשם להפעיל את הגנרטור, מבוססת עם מגפי גומי בבוץ, מטיילת ביער עם ילד חופש וכלבלב, בין לבין מצליחה לעבוד (גם אם לא מצליחה לתת את המאה האחוז שלי).... מוצאת פתרונות יצירתיים, נעזרת בנשמות טובות (כפרה עליכם) , מגלה בשנית את החיבוק של המשפחה שלי, (כמה זכיתי...איזו משפחה מיוחדת יש לי)
ולפתע מגלה שחלפו חודשיים... החורף מתחיל לסגת, האיש שלי לבסוף הצליח לחזור הביתה...
והנה...עברתי דרך המחסומים שהיו בראשי, וגיליתי שהדרך הייתה פתוחה...
כן, היו רגעים קשים, גם רגעי משבר. חייבת להודות שהייתה תקופה מאתגרת מאוד...
אבל-
למדתי שדברים שנראו לי מסורבלים וקשים- מתגלים כאפשריים
למדתי שאפשר לסחוב הרבה, אבל הרבה, על האדים האחרונים של הדלק.
למדתי שלא חייבים להילחם בכל הכוח, ולפעמים אפשר גם לקחת צעד אחורה, לסגת לחוף מבטחים עד שתחלוף הסופה, כדי לחזור בכוחות מחודשים.
למדתי שאני בהחלט יכולה גם לבד.... אבל כל-כך הרבה יותר כיף ביחד!!!
אז הנה, אנחנו שוב ביחד... פה, בפיסת גן-עדן הקטנה שלנו...
הכל עוד רחוץ מהגשם, אבל קרני שמש של אביב כבר מתחילות ללטף.
אפילו המערכת-חשמל יודעת שובע ומעניקה לנו שפע....
הרגעים הקשים הולכים ומתמוססים בין רגעי החסד...
ואני נזכרת- למה אני שורדת בגבורה ולפעמים גם בהתרגשות את החורף,
אבל ...מאוהבת בקיץ.
ואני גם נזכרת למה בכל זאת חיכיתי לעשות את הצעד הזה ביחד ולא לבד.
וכמה טוב וממלא זה לחלוק את החוויה המופלאה הזו עם האיש שאני אוהבת.