על מפגשים מקריים וחורצי גורל
למה משבר אמצע החיים קרה בתחילת שנות העשרים שלי?
לפני שאתם מגלגלים עיניים, מרימים גבה, או מהנהנים לאות הזדהות, אספר לכם סיפור קצר.
הסיפור הזה מתחיל בערכים. מילה אחת המתארת אין-ספור איכויות והשקפות עולם המהוות את הבסיס לחיינו. הערכים שלנו משתקפים במחשבות, במילים, במעשים, בתשוקות ובחלומות, ולבסוף בבחירות שאנו עושים. עבורי, חופש תמיד היה ערך עליון. על כך תוכל להעיד כל מורה שהייתה לי. זה לא שהייתי ילדה מופרעת, פשוט רוב הזמן לא הייתי. עוד בכיתה א' החלטתי שבית-ספר זה לא בשבילי. לא משנה באיזה מבתי הספר אני נזכרת, אני מריחה את אותו הריח המתכתי של השער עם כתמי החלודה, ומתמלאת ברצון עז לברוח..
עשור קדימה בזמן, אני כבר בת 16. עושה בלי לחשוב יותר מדי. החלטתי לארוז תיק ולעבור לאילת. המקום הכי רחוק שאפשר לברוח אליו. את הדרך לשם במוניות שירות ואוטובוסים מהצפון מימנתי בכמה שקלים שנחסכו בעבודות ארעיות. כראוי לגיל ההתבגרות, אני מחזיקה בהשקפת עולם אופטימית ותמימה. ללא ציפיות מסוימות מהעולם, וכמה טוב שגם לעולם אין ציפיות גדולות מילדה בת 16. הגעתי לקראת שעת זריחה באילת. העיר עטופה בריח של ים, רוח מדברית ובתחושה של מציאות קצת-אחרת. אני מתהלכת בעולם כאילו הוא נועד עבורי.
אילת התבררה כחופשה ארוכה מהרגיל, שבה חוויתי הרפתקה נוודית מסוגה. רצה הגורל, והגעתי להתארח באוטובוס-בית יחיד מסוגו, הראשון שהכרתי מימיי. האוטובוס-בית מוקם בלב המדבר האילתי. כשהגעתי לשם, הוא כבר ממש לא היה חדש בנוף אלא יותר תופעה אילתית מוכרת. כולם הכירו את אוטובוס הקסמים של צ'יקו, ואת האדם המיוחד הזה, ששלווה ניכרת בפניו ונחת בכל מעשיו. מספיק להביט עליו כדי להיווכח שהאושר הוא בפשטות, והשפע הוא בכל מקום שנבחר להביט אליו(והמילים האלו הן לא רק קלישאה:).
זכור לי יום חורפי שבו ירד מבול לא צפוי, כל העיר הוצפה במי גשמים ואף אחד לא היה ערוך לכך. האגם היבש ממזמן שבו האוטובוס-בית מוקם התמלא מחדש, ונהיה בין לילה בעומק של בריכה אולימפית. נאלצנו 'לשחות' את דרכנו החוצה, ולמרות כל הכאוס הזה, לא ראיתי על פניו ולו טיפה אחת של כעס או תסכול. הוא תמיד היה בקבלה מוחלטת.
מהמפגש ההוא ועד עכשיו, כטבע הדברים, דברים רבים השתנו. הסו-קולד-חיים-אמיתיים תפסו פיקוד, וילדת החופש נשארה כזיכרון נוסטלגי של 'משהו שהייתי פעם'. את הנדודים החלפתי בלימודים, את המסעות הליליים במשמרות לילה ואת החופש פשוט השארתי מאחור. הביקורים באילת פחתו ואז הפסיקו. יש משהו בעשור החיים שאני מצויה בו(ובכלל) שמעודד עשייה מוגברת. מי מאיתנו לא מוצא את עצמו מחטט בזכרונות העבר ותהיות מסוג 'אילו'? הסוגיה הזו היא כל כך אנושית, ולה שמות רבים ופרשנויות מגוונות מעבר ל'משבר אמצע החיים'. כך למשל, קארל יונג (אחד מתלמידיו של פרויד ואבי הפסיכולוגיה היונגיאנית) מציע שנפש האדם עוברת תהליך התפתחותי-דינמי שמתרחש לאורך כל החיים. המחצית הראשונה של החיים מוקדשת להישגים ומטרות בעולם החיצוני, בעוד שבמחצית השנייה הזרקור מוסט אל העולם הפנימי. חלקים שהיו חבויים בלא מודע שואפים להתגלות, להתממש ולבוא לידי ביטוי. האדם במשבר מתוודע מחדש לחלקים השונים שבתוכו, אשר לא פינה להם מקום ולא אפשר להם ביטוי. זוהי הזדמנות יקרת-ערך, הטומנת פוטנציאל להתממשות ולביטוי של הייחודי של האדם, על כל רבדיו. אדם אשר ימשיך להעצים חלקים אחדים על חשבון דיכוי חלקים אחרים, עלול לחוש תקיעות, החמצה וחוסר-אותנטיות, אלו הם חיים בהוויה מצומצמת. לתהליך שבו מושג איזון מיטבי בין כל חלקי הנפש השונים והמנוגדים, יונג קרא 'אינדיבידואציה', מלשון individual / אינדיבידואל. המשמעות המילולית היא 'בלתי ניתן לחלוקה'. אדם אחד, יחיד ושלם. אדם אשר מכיר בכל רבדי נפשו וחי בתחושת אחדות, שלמות והרמוניה פנימית.
גיל 25. בתמונה אני על רקע אחד מקירות ביתי. לא אני ציירתי את הציור, והוא גם לא צויר עבורי, ובכל זאת מצאתי את המשמעות הפרטית שלי בתוכו. הוא מהות אותם הדברים שעליהם אני כותבת. ציפורים נחות על ענפיו האיתנים של עץ הנטוע באדמה. פורשות כנפיים ושטות בין גווני התכלת של השמיים הרחבים. צבועות בשחור, בלבן ובשניהם ביחד. מתקיימות זו לצד זו. אפשר לטעת שורשים באדמה ובו-בזמן לפרוש כנפיים ולרחף בקלילות בעולם.
מהו מוסר ההשכל? הדרך שבה פעלתי על מנת להביא את ערך החופש לחיי, לאחד בין ילדת החופש לבין האישה הצעירה שנהייתי, משתקפת בבחירה שלי לגור על גלגלים. בעיניי, זוהי בחירה ערכית, ובבסיסה ניצבת אותה החוויה הראשונית שנקרתה בדרכי, אי שם, בהרי אילת. חוויה שונה מכל הכאוס שהכרתי, שנשאה עימה את הבשורה- ניתן לעשות את הדברים אחרת. ניתן לחוות את תחושת החופש שבגיל 16, גם ממקום פחות מרדני ויותר בשל. ערכים הם כמו שורשים שמחזירים אותנו הביתה, למה שחשוב באמת. ואין זה משנה אם משכננו הוא על גלגלים או יסודות בטון. הבית הנצחי מצוי בתוכנו, והוא גדל כל עוד אנחנו ממשיכים לשבור קירות ומוסכמות.
זו התשובה שלי לשאלת ה'למה'. עד שאגיע גם ל'איך', 'כמה', 'מי' וחבריהם...אני מזמינה אתכם להתחבר לחלק הילדי שבכם! הילד.ה הפנימי.ת הוא דימוי שרצוי להעלות מפעם לפעם, כדי לחצות מעבר למודע אל חלקים חבויים. אפשר לעשות את זה בדמיון מודרך, מדיטציה, זיכרונות, תמונות, מכתבים או כל דרך אחרת שתחפצו בה. זה לא באמת משנה בני כמה אתם! רלוונטי תמיד. אולי עוד נגלה שזה סוד הנעורים הנצחיים.
לפני שאתם מגלגלים עיניים, מרימים גבה, או מהנהנים לאות הזדהות, אספר לכם סיפור קצר.
הסיפור הזה מתחיל בערכים. מילה אחת המתארת אין-ספור איכויות והשקפות עולם המהוות את הבסיס לחיינו. הערכים שלנו משתקפים במחשבות, במילים, במעשים, בתשוקות ובחלומות, ולבסוף בבחירות שאנו עושים. עבורי, חופש תמיד היה ערך עליון. על כך תוכל להעיד כל מורה שהייתה לי. זה לא שהייתי ילדה מופרעת, פשוט רוב הזמן לא הייתי. עוד בכיתה א' החלטתי שבית-ספר זה לא בשבילי. לא משנה באיזה מבתי הספר אני נזכרת, אני מריחה את אותו הריח המתכתי של השער עם כתמי החלודה, ומתמלאת ברצון עז לברוח..
עשור קדימה בזמן, אני כבר בת 16. עושה בלי לחשוב יותר מדי. החלטתי לארוז תיק ולעבור לאילת. המקום הכי רחוק שאפשר לברוח אליו. את הדרך לשם במוניות שירות ואוטובוסים מהצפון מימנתי בכמה שקלים שנחסכו בעבודות ארעיות. כראוי לגיל ההתבגרות, אני מחזיקה בהשקפת עולם אופטימית ותמימה. ללא ציפיות מסוימות מהעולם, וכמה טוב שגם לעולם אין ציפיות גדולות מילדה בת 16. הגעתי לקראת שעת זריחה באילת. העיר עטופה בריח של ים, רוח מדברית ובתחושה של מציאות קצת-אחרת. אני מתהלכת בעולם כאילו הוא נועד עבורי.
אילת התבררה כחופשה ארוכה מהרגיל, שבה חוויתי הרפתקה נוודית מסוגה. רצה הגורל, והגעתי להתארח באוטובוס-בית יחיד מסוגו, הראשון שהכרתי מימיי. האוטובוס-בית מוקם בלב המדבר האילתי. כשהגעתי לשם, הוא כבר ממש לא היה חדש בנוף אלא יותר תופעה אילתית מוכרת. כולם הכירו את אוטובוס הקסמים של צ'יקו, ואת האדם המיוחד הזה, ששלווה ניכרת בפניו ונחת בכל מעשיו. מספיק להביט עליו כדי להיווכח שהאושר הוא בפשטות, והשפע הוא בכל מקום שנבחר להביט אליו(והמילים האלו הן לא רק קלישאה:).
זכור לי יום חורפי שבו ירד מבול לא צפוי, כל העיר הוצפה במי גשמים ואף אחד לא היה ערוך לכך. האגם היבש ממזמן שבו האוטובוס-בית מוקם התמלא מחדש, ונהיה בין לילה בעומק של בריכה אולימפית. נאלצנו 'לשחות' את דרכנו החוצה, ולמרות כל הכאוס הזה, לא ראיתי על פניו ולו טיפה אחת של כעס או תסכול. הוא תמיד היה בקבלה מוחלטת.
מהמפגש ההוא ועד עכשיו, כטבע הדברים, דברים רבים השתנו. הסו-קולד-חיים-אמיתיים תפסו פיקוד, וילדת החופש נשארה כזיכרון נוסטלגי של 'משהו שהייתי פעם'. את הנדודים החלפתי בלימודים, את המסעות הליליים במשמרות לילה ואת החופש פשוט השארתי מאחור. הביקורים באילת פחתו ואז הפסיקו. יש משהו בעשור החיים שאני מצויה בו(ובכלל) שמעודד עשייה מוגברת. מי מאיתנו לא מוצא את עצמו מחטט בזכרונות העבר ותהיות מסוג 'אילו'? הסוגיה הזו היא כל כך אנושית, ולה שמות רבים ופרשנויות מגוונות מעבר ל'משבר אמצע החיים'. כך למשל, קארל יונג (אחד מתלמידיו של פרויד ואבי הפסיכולוגיה היונגיאנית) מציע שנפש האדם עוברת תהליך התפתחותי-דינמי שמתרחש לאורך כל החיים. המחצית הראשונה של החיים מוקדשת להישגים ומטרות בעולם החיצוני, בעוד שבמחצית השנייה הזרקור מוסט אל העולם הפנימי. חלקים שהיו חבויים בלא מודע שואפים להתגלות, להתממש ולבוא לידי ביטוי. האדם במשבר מתוודע מחדש לחלקים השונים שבתוכו, אשר לא פינה להם מקום ולא אפשר להם ביטוי. זוהי הזדמנות יקרת-ערך, הטומנת פוטנציאל להתממשות ולביטוי של הייחודי של האדם, על כל רבדיו. אדם אשר ימשיך להעצים חלקים אחדים על חשבון דיכוי חלקים אחרים, עלול לחוש תקיעות, החמצה וחוסר-אותנטיות, אלו הם חיים בהוויה מצומצמת. לתהליך שבו מושג איזון מיטבי בין כל חלקי הנפש השונים והמנוגדים, יונג קרא 'אינדיבידואציה', מלשון individual / אינדיבידואל. המשמעות המילולית היא 'בלתי ניתן לחלוקה'. אדם אחד, יחיד ושלם. אדם אשר מכיר בכל רבדי נפשו וחי בתחושת אחדות, שלמות והרמוניה פנימית.
גיל 25. בתמונה אני על רקע אחד מקירות ביתי. לא אני ציירתי את הציור, והוא גם לא צויר עבורי, ובכל זאת מצאתי את המשמעות הפרטית שלי בתוכו. הוא מהות אותם הדברים שעליהם אני כותבת. ציפורים נחות על ענפיו האיתנים של עץ הנטוע באדמה. פורשות כנפיים ושטות בין גווני התכלת של השמיים הרחבים. צבועות בשחור, בלבן ובשניהם ביחד. מתקיימות זו לצד זו. אפשר לטעת שורשים באדמה ובו-בזמן לפרוש כנפיים ולרחף בקלילות בעולם.
מהו מוסר ההשכל? הדרך שבה פעלתי על מנת להביא את ערך החופש לחיי, לאחד בין ילדת החופש לבין האישה הצעירה שנהייתי, משתקפת בבחירה שלי לגור על גלגלים. בעיניי, זוהי בחירה ערכית, ובבסיסה ניצבת אותה החוויה הראשונית שנקרתה בדרכי, אי שם, בהרי אילת. חוויה שונה מכל הכאוס שהכרתי, שנשאה עימה את הבשורה- ניתן לעשות את הדברים אחרת. ניתן לחוות את תחושת החופש שבגיל 16, גם ממקום פחות מרדני ויותר בשל. ערכים הם כמו שורשים שמחזירים אותנו הביתה, למה שחשוב באמת. ואין זה משנה אם משכננו הוא על גלגלים או יסודות בטון. הבית הנצחי מצוי בתוכנו, והוא גדל כל עוד אנחנו ממשיכים לשבור קירות ומוסכמות.
זו התשובה שלי לשאלת ה'למה'. עד שאגיע גם ל'איך', 'כמה', 'מי' וחבריהם...אני מזמינה אתכם להתחבר לחלק הילדי שבכם! הילד.ה הפנימי.ת הוא דימוי שרצוי להעלות מפעם לפעם, כדי לחצות מעבר למודע אל חלקים חבויים. אפשר לעשות את זה בדמיון מודרך, מדיטציה, זיכרונות, תמונות, מכתבים או כל דרך אחרת שתחפצו בה. זה לא באמת משנה בני כמה אתם! רלוונטי תמיד. אולי עוד נגלה שזה סוד הנעורים הנצחיים.
