על שבילים חדשים לטפס בהם
"עברת דירה כבר שלוש פעמים החודש", אמרה ה-חברה (בהא הידיעה), וסיכמה את זה אשכרה בחמש מילים.
לפני שהתחלתי להתגלגל, כלומר, בגלגול הקודם שלי, התגוררתי באותה דירה שכורה ארבע שנים. לפחות שלוש מתוכן תכננתי לעבור משם, ולא מצאתי סיבה מספיק טובה. מעברי דירה שאינם למען מטרה כלשהיא מרגישים כמו מאמץ חסר טעם. כמו הגורל שנגזר על סיזיפוס, לגלגל סלע כבד למעלה ההר שוב ושוב, מבלי לסיים את המשימה לעולם.
גם החיים האלו עלולים להרגיש כמו מעבר דירה מתמשך, או לפחות תדיר יותר. התארגנות לתזוזה כרוכה בלקבע, לארוז, לארגן, לאטום, לוודא, לנעול ולסגור. לשכוח משהו תמיד כמובן. הגעה למשכן החדש, זמני ככל שיהיה, כוללת בדיוק את כל הפעולות ההפוכות. מישהו צריך להשיב את המצב לקדמותו- ואין מצב "להשאיר את זה לאחר כך" כשמרחב המחייה קטן משמעותית.
.jpg)
כן, ההתעסקות אינה מועטה כלל. הסופר ז'ורז' פרק מתאר את המאמץ שאני מדברת עליו בספרו 'חלל וכו': מבחר מרחבים', ועושה זאת בפשטות רבה ומדייקת. פרק ממחיש את ההתעסקות הסיזיפית שבמעבר דירה ברשימת מילים צפופה וחסרת סימני פיסוק, ובכך מצליח להעביר את תחושת הבהילות הנלוות למעברים.
ומצד שני, כל מעבר דירה שכזה הוא מרחב חקירה חדש. במרחב חדש אנו נהיים ערניים ומודעים יותר. חושינו מתחדדים בתגובה אל הסביבה החדשה, ואז מתקהים שוב כשאנו מסתגלים ומתרגלים. זה קצת כמו התאהבות סוערת שהולכת ומתמתנת.
אז לפני שבועיים התמקמנו לפרק זמן לא מוגדר במקום שכבר מרגיש כמו בית.
כל מה שביקשתי היה די צנוע ואולי משום כך התגשם. מרחב שקט ופתוח, מסביב צומחים מינים שונים ועפים פרפרים וציפורים.
נחיתה רכה כמו לנחות על ענן בשמיים, ואני בכלל ציפיתי לסופת טורנדו. חששתי מכל מה שהחורף עלול להביא, כל אותן הנזילות, הצפות ושאר הבעיות שאולי הנחישות שלי לא תספיק כדי לפתור אותן. זה קורה בעיקר, כשאני חושבת וקוראת יותר מדי.
כזו אני, ניגשת לבעיות דרך השכל; מהרהרת, מתפלספת, צוללת וחוקרת. לפעמים שלא לצורך. הדרך הזו לא תמיד יעילה, בייחוד כשאורח החיים מושתת על עשייה יותר מאשר חשיבה. אז יש את השבילים המוכרים לצעוד בהם, ויש גם דרכים חדשות שאני לומדת ללכת בהם, ובהן השכל הולך לנוח והידיים נכנסות לפעולה. "מה הדרך הטובה לטפס על הר? רק טפס עליו ואל תהרהר בדבר." (המדע העליז, פרידריך ניטשה).
וזהו מוסר ההשכל שלי הפעם.
לפני שהתחלתי להתגלגל, כלומר, בגלגול הקודם שלי, התגוררתי באותה דירה שכורה ארבע שנים. לפחות שלוש מתוכן תכננתי לעבור משם, ולא מצאתי סיבה מספיק טובה. מעברי דירה שאינם למען מטרה כלשהיא מרגישים כמו מאמץ חסר טעם. כמו הגורל שנגזר על סיזיפוס, לגלגל סלע כבד למעלה ההר שוב ושוב, מבלי לסיים את המשימה לעולם.
גם החיים האלו עלולים להרגיש כמו מעבר דירה מתמשך, או לפחות תדיר יותר. התארגנות לתזוזה כרוכה בלקבע, לארוז, לארגן, לאטום, לוודא, לנעול ולסגור. לשכוח משהו תמיד כמובן. הגעה למשכן החדש, זמני ככל שיהיה, כוללת בדיוק את כל הפעולות ההפוכות. מישהו צריך להשיב את המצב לקדמותו- ואין מצב "להשאיר את זה לאחר כך" כשמרחב המחייה קטן משמעותית.
כן, ההתעסקות אינה מועטה כלל. הסופר ז'ורז' פרק מתאר את המאמץ שאני מדברת עליו בספרו 'חלל וכו': מבחר מרחבים', ועושה זאת בפשטות רבה ומדייקת. פרק ממחיש את ההתעסקות הסיזיפית שבמעבר דירה ברשימת מילים צפופה וחסרת סימני פיסוק, ובכך מצליח להעביר את תחושת הבהילות הנלוות למעברים.
ומצד שני, כל מעבר דירה שכזה הוא מרחב חקירה חדש. במרחב חדש אנו נהיים ערניים ומודעים יותר. חושינו מתחדדים בתגובה אל הסביבה החדשה, ואז מתקהים שוב כשאנו מסתגלים ומתרגלים. זה קצת כמו התאהבות סוערת שהולכת ומתמתנת.
אז לפני שבועיים התמקמנו לפרק זמן לא מוגדר במקום שכבר מרגיש כמו בית.
כל מה שביקשתי היה די צנוע ואולי משום כך התגשם. מרחב שקט ופתוח, מסביב צומחים מינים שונים ועפים פרפרים וציפורים.
נחיתה רכה כמו לנחות על ענן בשמיים, ואני בכלל ציפיתי לסופת טורנדו. חששתי מכל מה שהחורף עלול להביא, כל אותן הנזילות, הצפות ושאר הבעיות שאולי הנחישות שלי לא תספיק כדי לפתור אותן. זה קורה בעיקר, כשאני חושבת וקוראת יותר מדי.
כזו אני, ניגשת לבעיות דרך השכל; מהרהרת, מתפלספת, צוללת וחוקרת. לפעמים שלא לצורך. הדרך הזו לא תמיד יעילה, בייחוד כשאורח החיים מושתת על עשייה יותר מאשר חשיבה. אז יש את השבילים המוכרים לצעוד בהם, ויש גם דרכים חדשות שאני לומדת ללכת בהם, ובהן השכל הולך לנוח והידיים נכנסות לפעולה. "מה הדרך הטובה לטפס על הר? רק טפס עליו ואל תהרהר בדבר." (המדע העליז, פרידריך ניטשה).
וזהו מוסר ההשכל שלי הפעם.
