יומן מסע- שבוע 49

המטילים הצמאים שעברו לידנו השבוע גרמו לי להצטער שלא הדפסתי כבר את הספר לבד. כך היו בידיי עותקים לחלק להם ולהרוות את סקרנותם הגדולה.
הבית שלנו מושך תשומת לב. בלב ההרים, בין המעיינות והשבילים הוא תמיד מזדקר לו לפתע ומעורר בהם צורך עז להבין איך בדיוק אנחנו מתקלחים או עושים צרכים, מהן העלויות והיכן החסרונות. לתפוס בשכלם את המניעים שזרקו אותנו לחיים האלו, הבלתי שגרתיים ולחלוטין מוזרים, שאנחנו בוחרים לנהל.
מול רוב התיירים אנחנו זריזים וענייניים. כבר מדקלמים את הסיפור שלנו מהר, מהמותן, בלי לתכנן או להתאמץ להרשים. יש כאלו שנוכחותנו מציתה בהם את הדמיון ויצר ההרפתקנות. הם הרעבים יותר למידע, רוצים להשכיל בפרטים הטכניים שבמשאית או כיצד אנחנו מנהלים את סידורי התנועה והחנייה, ולהם אנחנו מספרים מעט יותר. מפרטים על הסרטן, החיים המשתנים ועל הדרך שהביאה אותנו עד הלום. על פי רוב הם יוצאים מלאי אור עם רעיון חדש ואנחנו גאים בחיינו המיוחדים. אבל רק אחת לכמה מבקרים מגיעים אנשים כנים ואמיצים, שלא מסתפקים בסיסמאות וכותרות, המבקשים באמת להכיר את הבריות. מירה וליבי, ששבו לנו את הלב בחיוך אחד, כל כך נחרדו, נדהמו, התרגשו והוקסמו מהבחירה שלנו לחיות על גלגלים, שהשאלות נשפכו מהן ללא שליטה. הן רצו לדעת על הסדר שבארונות אך גם על הניתוחים והצלקות, על בישול טבעוני ועל בדידות, על חלומות ואכזבות, על הכרח וניצחונות, על הבחירה לגדל ילדה אחת ועל הפחד מהמוות ועל הזדקנות. לארוך יותר משעה, בזמן ששי הראתה לילדים שלהן את כל הצעצועים שהיא מצליחה להחביא בפינות, דיברנו בנחת על חופש בחירה, סיפוק והשלכות.
לבסוף ליבי, שלא יכלה להתאפק והתעקשה להכניס אותנו למסגרת שתתאים לה להנחות ולמשבצות, סיכמה בקול: "האם אפשר להגיד לכם משהו, מבלי לפגוע, כן?! אתם פשוט מורדים. מראש בחרתם להיות יוצאי דופן ועזבתם לאוסטרליה. לפי מה שסיפרתם, עוד לפני המחלה מעולם לא גרתם יותר משנה באותו הבית ולא שחיפשתם שורשים. החוויה שלכם מול מערכת הבריאות וחברות התרופות, הבירוקרטיה ואנשי הביטוח, מערכת החינוך ושאר מוסדות המדינה רמה לכם לפרוש אך הסיפור הסובייקטיבי שלכם לא מעיד על הכלל. נצרבה בכם חזק האכזבה מנוקשות השיטה אז המצאתם לעצמכם אלטרנטיבה. החיים השונים שלכם הם לא חלום גדול אלא פשוט בריחה נוספת, אחת מיני רבות שאתם רגילים לעשות, מהנורמה. עוד לבנה בחוסר המערכתיות המובנה שלכם. בלי להעליב כמובן, כן?!"
ליבי סיימה את דבריה בהחלטיות ואני בראשי כבר התחלתי להצטדק. הפסיקה שלה לכדה אותי באור פנסי הפחדים שלי עצמם וקפאתי. מילדות הייתי בחצר הגרוטאות לבדי, שעות, ולא הצטרפתי לשעת הריכוז ולשאר הפעילויות. תמיד התבוננתי על הנעשה מעט מהצד, נפקד מכל השאר, משפת הנחל ומחוץ לזרם. יכול להיות שסתם התבצרתי לי לאזור הנוחות המשונה שלי? שבחירת האישה, המגורים, הפרנסה, החברים, הגישה לחיים, דרכי ההורות והערכים שלי כולם פשוט נשענים על חוסר המערכתיות המובנה עומק בזהותי. צומחים להם פרא על הצורך הבלתי נשלט שלי ללכת נגד ההגדרות והכללים, ולא שתולים על הגשמות נועזות בעולם, כפי שרציתי כל כך להאמין?
נועה, כהרגלה, לא הניחה לעצמה להתבלבל מכמה מילים וענתה בקול בטוח: "קודם כל אני רק חייה את חיי ולא נושאת דגל עבור אף אחד. תמיד הלכתי בתלם. עשיתי את כל מה שצריך ונכון מבית הספר ועד בכלל ולא מצאתי שמחה. אובדן האמון במערכת, בתקווה שמישהו אחר ידאג לבריאותי, לחינוך ילדי, לפרנסתי, אושרי ומצוקותיי הוא שדחף אותי לשחק אחרת בשארית ימי. להתאמץ ולמצוא בעצמי ובחיי כוחות ותעוזה פנימיים בכדי לרדוף לבד, בשתי רגליים יחפות, אחר כל חלומותיי."
בלוג נודד

#2

"עברת דירה 3 פעמים החודש" אמרה ה-חברה (בהא הידיעה!) וסיכמה את זה יותר טוב משיכולתי.
  אליה      Israel
בלוג נודד

על מפגשים מקריים וחורצי גורל

למה משבר אמצע החיים קרה בתחילת שנות העשרים שלי? לפני שאתם מגלגלים עיניים, מרימים גבה, או מהנהנים לאות הזדהות, אספר לכם סיפור קצר.
  אליה      Israel