יומן מסע- שבוע 54

יש משפטים שהולכים איתי שבועות. מישהו זורק משהו, בכלל תוך כדי מחמאה, כבדרך אגב, ויוצר ליקוי חמה כבד באור המחשבות הקדוש שלי לימים שלמים: "יש בוז קטן, מוסתר אבל לגמרי נוכח, בכתיבה שלך. אתה מספר על עצמך בגוף ראשון, על הבחירות המיוחדות שלך, אבל בעצם כל הזמן מבדיל את עצמך מהעולם. מכריז באופן קבוע שאתה לא כמו כולם."
הרגשתי צורך להתנצל, לתקן את ההתנהלות שלי, ולא ידעתי היכן להתחיל. לא כואב מה שלא פוגע בעצב עמוק. ניסיתי להדחיק ולהרחיק את הנגיעה הישירה באמת שהסתרתי. תירצתי לעצמי שאלו פרפורי סליחות עתיקים שחבויים בי ומתעוררים בטבעיות בעונה הזו של השנה. שמדובר, אולי, בחוסר ביטחון תהומי מהספר העומד לצאת. שאלו רק קצוות רגשיות חשופים מכל הטירוף הבלתי הגיוני שאנחנו קוראים לו מציאות. עלינו לכנרת, טבלנו, צחקנו, רצנו, השתוללנו והתלהבנו אבל המחשבה הטורדנית לא עברה.
אני מכיר כבר את הבוז הזה שיוצא ממני לעיתים. את ההתנשאות המתגנבת ללא הזמנה בין המילים היפות בהן אני מקשט את עולמי. כיצד בשיחה אני לא בכנות מקשיב אלא רק חושב על המשפט שאומר בתורי. מזלזל בלי רצון באמונות שלא נוגעות בי ומנסה להוכיח את טיפשותן. בוחר להתבונן מהצד בהתנהלות הבריות, כאילו אני לא חלק, אך בעצם עומד ביציע כפרשן ומבקר, ושופט את העולם בו אני מתקיים. לפתע, במשפט אחד, הבנתי שכל הבערה שבי על טיפשות, עיקשות, צרות אופקים והתנשאות באחרים מעידה בעיקר על המומים שאני חושש שיחשפו אצלי.
כל החופש והשחרור שלקחתי לא עזר לי למצוא הקלה. רק כשעמדתי על הגג וניקיתי את שכבות האבק שכיסו את השמש מלתת לנו כח מאורה, הבנתי שאני כבר בחוץ. שהכתיבה שורפת באור הציבוריות את החולשות, הפחדים והעכבות שלי אך גם ממלאת אותי בעוצמת חיים. מכריחה אותי להתמודד עם הבוז, הנבדלות והקשיים שלי עם העולם, אבל גם מאפשרת לי להיפתח לביקורת, לזהות בדיוק יתר את טעויותיי ועוזרת לי, לא מעט אפילו, להיות קצת יותר "כמו כולם".

בלוג נודד

#2

"עברת דירה 3 פעמים החודש" אמרה ה-חברה (בהא הידיעה!) וסיכמה את זה יותר טוב משיכולתי.
  אליה      Israel
בלוג נודד

על מפגשים מקריים וחורצי גורל

למה משבר אמצע החיים קרה בתחילת שנות העשרים שלי? לפני שאתם מגלגלים עיניים, מרימים גבה, או מהנהנים לאות הזדהות, אספר לכם סיפור קצר.
  אליה      Israel